רגע אחרי חג הפסח של השנה שעברה ואחרי עבודה מאומצת של חודשים, פצחנו בבית הספר בקמפיין ענק ומקיף שמעודד לצאת מהמסכים. זה היה בשיתוף פעולה מדהים עם הנהלת בית ספר, שכלל אפילו את מימון חומרי הדפוס. הפוסט הבא יכלול גם את כל החומרים שיצרנו בתהליך, כדי שתוכלו לעשות זאת גם אצלכם.
היא רק בכיתה א’, זה לא מוקדם מדי?
בשנה שעברה הבכורה לכנופיה שלי היתה בכיתה א’. השתדלנו לגדל אותה כמו פלאחית טובה מהכפר, אפילו שזו נתניה, אבל איכשהו קרה שבאמצע השנה משחקי הדימיון שלה כללו הדמיות של צילום סרטון ליוטיוב. באמת שאין לי בעיה עם זה, ואני מוצאת את צילומי הסרטונים ככלי משובח בחינוך (“תעשי סרטון שבו את מסבירה איך מסדרים את החדר”), אבל כשעיקר הסרטונים הפך להיות סביב תעשו-לי-לייק ותעקבו אחרי – פה חשדתי.
בכיתה שלה כבר היתה ילדה שהסמארטפון היה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלה, עוד מגן חובה. לאט לאט צצו להם סמארטפונים נוספים, והתחלתי לשמוע שאלות על מתי-גם-לי-יהיה. אנחנו רק בכיתה א’, אבל כבר התחלתי לדמיין באופק את צוציקית הופכת לפקצוש, מזוגגת מול המסך, כשאנחנו נפגשים פה ושם במקרה במסדרון בבית, וגם אז זה רק כי היא מחפשת את המטען.
כשנתקלתי במקרה בכתבה על “תנו לגדול על שקט” זה היה בינגו. בדיוק הפתרון שחיפשתי: לא להתעלם מהמציאות, לא להדיח את הטכנולוגיה מחיינו. להפך, לאמץ אותה – אבל בתנאים שלי, ובזמן שלי. ואז התחלתי לפעול.
אז מי בעניין?
אחרי גילוי יוזמת הטלפונים הטפשים העליתי את הרעיון בפגישת הנהגת ההורים. הורי הועד היו בעניין, חלקם אפילו שמעו על הנושא והתלהבו. עלו הרבה מאוד היסוסים וחששות, בעיקר בקרב ההורים לילדים הגדולים יותר שכבר ראו את השתלטות הסמארטפונים בכיתות של הגדולים. בסופו של דבר נוצרה קבוצת הובלה לפרויקט עם נציגי ההנהגה מכל כיתה משכבות הצעירות: גן חובה, כיתות א’-ב’.
ההנהלה נרתמת למהלך בענק
קבענו פגישה של קבוצת ההובלה עם מנהלת ביה”ס לימור בר, הסגנית איילת ואתי היועצת. בבית הספר בדיוק היה אירוע שקשור בנושא וכולם היו נרעשים – ילדים מכיתה ב’ נתקלו ב”מומו”, משחק אימים מפחיד שעדיף שלא תתקלו בו אפילו בתור מבוגרים.
היתה נכונות של כל הצדדים לפעול, וגיבשנו אסטרטגיית פעולה שהמטרה שלה היא העלאת המודעות לפני הכל. הוחלט ליצור קמפיין מקיף שיתחיל בשילוט על שערי בית הספר ומיועד להורים, ימשיך בחלוקת קופסאות בכיתות, ילווה בסרטון של צוות בית הספר ויסתיים ברכישת טלפונים בטוחים.
הקמפיין תוכנן להתחיל ביום שבו חוזרים לבית הספר מהחופשה הארוכה של חג הפסח, ובמהלך חג הפסח כולו יצרנו חומרים מסביב לשעון, כדי להספיק. בסופו של דבר יצרנו בעבודה משותפת ובשיתוף פעולה חסר תקדים קמפיין ענק, שכלל מכתב רשמי להורים, שלטים, ברושור, באנרים לווטסאפ, קופסת מנוחה לטלפונים, מערך שיעור לתלמידים וגם סרטון. וכמובן, מהלך הסיום – קבוצת הרכישה. בפוסט הבא אפרט על כל שלב שביצענו בתהליך, וגם אתן את כל החומרים שיצרנו כך שתוכלו להשתמש בהם גם.
התוצאות
נרכשו 22 מכשירים. מדובר בערך ב30% מתלמידי כיתות ב, קהל היעד העיקרי, או 10% אם כוללים את כיתות א’ וגן חובה מהחטיבה הצעירה. עיקר ההצלחה היתה בכיתה של דנה, השותפה שלי להתנעת המהלך. היא הצליחה לשכנע הורים ללכת בדרך הזו בשיחות אישיות, וחלק ניכר מההורים השתכנעו ורכשו טלפונים.
בכיתה של הבת שלי, שעדיין היתה בא’, נרכשו מכשירים ספורים בלבד. מעבר למסע השכנוע הראשוני לא לחצתי מאוד בזמן הרכישה. היה לי ברור וגם נאמר לי שהרוב מרגישים שמוקדם מדי לתת טלפון לילדים. וואלה – אפילו יותר טוב.
אני רכשתי מכשיר לבת שלי כדי לתת לה כשארגיש שיש צורך. היא כבר במחצית של כיתה ב’, והטלפון עדיין מחכה בארון.
מבחינתי זו התחלה איטית של תהליך. אצלנו הקמפיין האינטנסיבי לא הוגדר מלכתחילה כיוזמה לרכישת טלפונים בטוחים אלא כקמפיין להעלאת המודעות לנושא, כזה שבא לעורר שיח – גם בקרב הילדים וגם בקרב ההורים. אחרי הקמפיין הרגשתי את השינוי – את ההורים שמכניסים את הטלפון לתיק בגינה, כשפעם הוא דווקא היה מוחזק ביד. ומתחילת השנה הנוכחית כבר הגיעו אלי כמה פניות ובקשות לביצוע רכישה מרוכזת נוספת.
את תחושת הניצחון האמיתית קיבלתי קצת אחרי סיום הקמפיין. בבית אנחנו ממש מקפידים להניח את הטלפונים בצד, ולהיות עסוקים בבית או עם הילדים – בין היתר כדי לשמש דוגמא. והנה יום אחד תפסה אותי צוציקית באחד הרגעים הבודדים של מענה לווטסאפ בקטנה כשאני לידם, ודרשה ממנה להפסיק להיות “כל הזמן עם הטלפון ולצאת קצת מהמסך”. הרגיש לי שהיא חיכתה להזדמנות להשתמש ברעיון החדש הזה, והפנימה אותו. אז וואלה, זה היה שווה את זה. הצלחתי. ?
משפט אחרון, רגע לפני שאני משחררת אתכם
בפרויקט ההתנעה הזה עשינו המון. שלטים, מכתב, קופסה, אתר, ועוד ועוד. נכון, זה היה המון, ואין שום הכרח לעשות את זה כל זה. גם רק חלק מהרעיונות היו עובדים, או אפילו רק התנעה לקראת רכישה.
במקרה שלנו שיתוף הפעולה המדהים נתן כוחות ורצון ליצור ולעשות יותר. אז עבדנו כמו משוגעים, במירוץ כנגד השעון, תוך השקעה אדירה של לא מעט זמן. כולנו, כולל ההנהלה, היינו משוגעים לדבר, וזה מה שאיפשר לזה לקרות. ואף אחד מאיתנו לא היה בחופשה. לאף אחד לא היה זמן פנוי מיותר. עבדנו מול המנהלת גם בחופשת הפסח שלה. הכל נעשה אחרי זמן העבודה ולפעמים גם תוך כדי, כי הרגשנו שאין ברירה. שצריך לעשות משהו. ואם אנחנו לא ננסה לשנות את העתיד של הילדים שלנו, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.
